כ 30% מההריונות מסתיימים באובדן

"קוראים לזה הפלה. מילה קשה עם אשמה גדולה הרגשתי הכי לבד בעולם! התפללתי שאהיה חלק משבט של נשים שתומכות אחת בשניה, לא הבנתי איך ייתכן שזה המצב ואף אחת לא מדברת על זה. התעוררה בתוכי זעקה פנימית לעזרה. אני לא רוצה ולא מוכנה לעבור את זה לבד. בשש בבוקר הצירים החלו להגיע כל דקה ויחד עם התשישות והעייפות מחוסר שינה וממאמץ אדיר, הרגשתי שאני נחלשת ואני חייבת לדבר עם מישהי שתעזור לי לעבור את זה למזלי הגדול, גל שלא יכלה להיות בזמינות דאגה לחבר אותי לחני גולד, אין לי ספק שלא אשכח אותה בחיים שלי. מהרגע שחני ענתה לי לטלפון הכל נראה והרגיש!!! אחרת. אני לא אשכח בחיים את הקול שלה – הרגשתי שיש לי השגחה פרטית היישר מבטן האדמה. חני ליוותה אותי בהפלה הפעילה עד שהרגשתי את ההקלה. עד שנשמתי לרווחה. באמת שאין מילים שיספיקו כדי לתאר לכן כמה זה היה משמעותי. אסיים בצעקה ובחיבוק – אל תעברו את זה לבד "

"חני. זה הרגע שכבר אין לי בו מילים בעיקר ריקוד פנימי שאין לתאר. אני רואה בריקון הריון הזה נקודת מפנה בחיים שלי, מקום שביקש הרבה שנים חיבור פנימי, הקשבה, ביטחון ועוצמה. כשהבנתי שההריון הסתיים, הייתי בצומת דרכים, לשמחתי עינת הייתה בדרכי והגעתי אלייך. אני רוצה להגיד לך, שאת מצילה נפשות. הזוגיות שלנו התעצמה בטירוף וגם ההורות העתידה לבוא. מתוך רקע חיים מלא בטראומות, בניתי לי נקודת חוסן שתלך איתי לאורך כל הדרך."

"אני מחכה, שבורה, מתחילה לשאול בפורום נשים איך נכון לפעול שהריון הסתיים: בשערי צדק אומרים גרידה, בהדסה אומרים ציטוטק ושגרידה זו סכנה נוראה בלידה ראשונה ואני, בלב אני כל כך כאובה ומבולבלת, מבולבלת נורא….
ובלב אני חושבת: איך אחת מכל ארבעה נשים מפילה הריון ואני לא יודעת על זה כלום? איפה חכמת הנשים, חכמת הדורות??? רוצה לסיים, רוצה להסתיר, מבולבלת ומותשת בכל ההבטים. מרגישה שמשהו לא ברור לי: אני לא רוצה להסתכן בפעולה פולשנית ולא רוצה ציטוטק שיכול לגרום לכאבים כל כך קשים ואז הוא לא יעבוד ואצטרך גרידה, סתם לעבור סיוט כפול… אני לא יודעת מה לעשות. משהי רושמת לגבי קבוצת פיסבוק שעוסקת בהפלה, אני שולחת את השאלה חסרת אונים בעילום שם בקבוצה. חני מנהלת הקבוצה כמעט מיד עונה. יום חמישי, שנייה לפני משמרת מתחיל דימום, מתקשרת לחני, שאומרת לעזוב הכל וללכת. אנחנו צריכים לנסוע לשבת להורים… אני לוקחת נשימה, נכנסת למכונית, נוסעים. בלילה יש דימום חזק, קרישים, צירים. לחץ הדם והדופק תקינים. אני מתקשרת (ליל שבת, 23 בערב) לחני, היא מרגיעה שהכל בסדר. באחת בלילה שוב, ואז אני נרדמת. מעט לפני ארבע בבוקר אני מתעוררת, מרגישה אותו, הוא יצא מהרחם, מונח לו שמה… קרענו את ים סוף, צעדנו כל הלילה בסופה הזאת והנה, הוא יצא ממני, יצא לאוויר. הרגשה של שמחה, של הודיה כל כך גדולה: על הכל, על כל התהליך. תחושה של שחרור. בצאת השבת לקחנו את חפירה וקברנו אותו שנינו, ביחד, בגינה. אשירה לה' כי גאה גאה. "

"תודה שמתוך הקושי הגדול, למדת אותי לצמוח ברוך"