"אני מחכה, שבורה, מתחילה לשאול בפורום נשים איך נכון לפעול שהריון הסתיים: בשערי צדק אומרים גרידה, בהדסה אומרים ציטוטק ושגרידה זו סכנה נוראה בלידה ראשונה ואני, בלב אני כל כך כאובה ומבולבלת, מבולבלת נורא….

ובלב אני חושבת: איך אחת מכל ארבעה נשים מפילה הריון ואני לא יודעת על זה כלום? איפה חכמת הנשים, חכמת הדורות??? רוצה לסיים, רוצה להסתיר, מבולבלת ומותשת בכל ההבטים. מרגישה שמשהו לא ברור לי: אני לא רוצה להסתכן בפעולה פולשנית ולא רוצה ציטוטק שיכול לגרום לכאבים כל כך קשים ואז הוא לא יעבוד ואצטרך גרידה, סתם לעבור סיוט כפול… אני לא יודעת מה לעשות. משהי רושמת לגבי קבוצת פיסבוק שעוסקת בהפלה, אני שולחת את השאלה חסרת אונים בעילום שם בקבוצה.
חני מנהלת הקבוצה כמעט מיד עונה. 
יום חמישי, שנייה לפני משמרת מתחיל דימום, מתקשרת לחני, שאומרת לעזוב הכל וללכת. אנחנו צריכים לנסוע לשבת להורים… אני לוקחת נשימה, נכנסת למכונית, נוסעים.
בלילה יש דימום חזק, קרישים, צירים. לחץ הדם והדופק תקינים. אני מתקשרת (ליל שבת, 23 בערב) לחני, היא מרגיעה שהכל בסדר. באחת בלילה שוב, ואז אני נרדמת.
מעט לפני ארבע בבוקר אני מתעוררת, מרגישה אותו, הוא יצא מהרחם, מונח לו שמה…
קרענו את ים סוף, צעדנו כל הלילה בסופה הזאת והנה, הוא יצא ממני, יצא לאוויר.
הרגשה של שמחה, של הודיה כל כך גדולה: על הכל, על כל התהליך. תחושה של שחרור.
בצאת השבת לקחנו את חפירה וקברנו אותו שנינו, ביחד, בגינה. אשירה לה' כי גאה גאה. "